הכאב הינו חלק בלתי נפרד מחיינו בעולם הזה. כולנו חווים אותו בצורות שונות ומגוונות. כמושג, קיים הכאב במישורים שונים: המישור הפיזי ("יש לי כאב ראש", "הגב הורג אותי"), המישור הנפשי- בעקבות פרידה או שכול ("כשהיא עזבה אותי, הרגשתי שנשבר לי הלב"), וכאבים אחרים, אותם ניתן לכנות כאבים על המישור הרוחני, הבאים לאותת ולהזהיר אותנו מפני טעויות ולהציב לנו גבולות, בדרך בה אנו מתייחסים לדברים. בסדרת מאמרים זו, נעסוק בכאב הבא לידי ביטוי בגופינו הפיזי.

לכאב הפיזי ביטויים שונים ומגוונים והדימויים בהם אנו משתמשים כדי לתאר אותו רבים לאין ספור, וקשורים קשר עמוק לעולמינו הפנימי, ולתרבות בה אנו גדלים וחיים. הכאב הפיזי מלווה אותנו מידי פעם במהלך חיינו. בד"כ התייחסותנו לכאב היא כקוטב הנגדי למה שאנו נוהגים לכנות "נורמאלי" (אם כי יש כאלה השואבים הנאה מהכאב, וידוע לנו על סוגים שונים של הפרעות נפשיות, המתבטאות בכאב שהאדם גורם לעצמו, אותו אנו נוהגים לכנות כמזוכיזם, או שנאה עצמית)

בתרבות המערבית, בה אנו חיים, ההתייחסות המקובלת והנפוצה לכאב היא כאל תופעה שלילית, שיש להיפטר ממנה כמה שיותר מהר. הכאב הינו דבר מה "מציק" לעיתים מפחיד שיש להפסיק אותו או "להרוג אותו" (Painkillers) במהירות האפשרית. התייחסות זו הולכת ומקצינה ככל שהתרבות בה אנו חיים הופכת לתרבות השואפת לעוד ועוד נוחות והנאה, הרואה בקושי, בסבל ובכאב, מטרדים שיש לסלקם מחיינו.

לעומת זאת בתרבויות אחרות (מזרחיות, אינדיאניות) וכן גם בתרבויות עתיקות (הסופים למשל) הצומחות מתוך הדתות השונות, ההתייחסות לכאב, לקושי ואף לסבל היא כאתגר העוזר להתפתחותנו הפנימית האינדיבידואלית, היכול להעמיק את הכרותינו עם עולמינו הפנימי, תכונותינו והעולם בו אנו חיים. תרבויות אלה רואות בכאב אלמנט לימודי וחינוכי, ההכרחי להתפתחותנו הרוחנית או הפנימית. גם בתרבות המערב, בזמנים קדומים יותר, היה נהוג להתייחס אל הקושי ואף לכאב הפיזי כאל אלמנט מחשל, הבא להכין את הנער או הנערה לחייהם הבוגרים.

כאמור הסביבה התרבותית בה אנו חיים היום, שואפת ככל הניתן, ליצור סביבה סינטטית ונטולת קושי פיזי כלשהו. ומכאן צומחת ההתייחסות לכאב, כאל מטרד מגונה ואף מפחיד ומעורר חרדה. העובדה שאנו משתמשים פחות ופחות בפונקציות הגופניות שלנו, גורמת לאנשים בתקופתנו להתרחק מגופינו הפיזי ומחושינו המקוריים, וכך הופכת כל תופעה פיזיולוגית "חריגה" לתופעה המעוררת את חרדותינו, בדיוק כשם שרובינו מגיבים בחרדה מסוימת לכל מה שהוא זר ואינו מוכר. ניתן לומר שאנו הופכים אט אט, להיות זרים לגופינו ולתחושותינו, ומאבדים את היכולת להבין את שפת גופינו ואת האיתותים הנשלחים ממנו.

אנו יודעים היום שכמעט לכל מצב רגשי (מנטאלי) יש ביטוי מאוד מוחשי הניתן למדידה בגוף הפיזי. וכך גופינו הפיזי על המתרחש בו יכול לשמש לנו מראה לחיינו, במישור המנטאלי. לכן לא בהכרח כל תחושה גופנית או כאב הינם דבר "בלתי נורמאלי" המצביע על מחלה פיזיולוגית (פתולוגיה). מאידך לכאבים או לשיבושים פיזיולוגיים הנמשכים לאורך זמן, עלינו להתייחס כאל נורות אזהרה ועלינו לנסות ולפענח אותם, בכוחנו אנו, או בעזרתו של בעל מקצוע.

אדגר קייסי, המתקשר וההילר האמריקאי הנודע, שחי ופעל במחצית הראשונה של המאה העשרים, תיאר בקריאותיו (Readings) את הדינאמיקה של התפתחות המחלה.

הוא התייחס לשלוש פאזות, או רמות:

1. הרמה הרוחנית, מחלה או שיבוש שמקורו בחטאים או טעויות אשר בוצעו על ידינו בגלגול קודם, ואשר ההתמודדות אתה מהווה עבורנו אפשרות לעשות תיקון. (לדוגמא, אדם שהתאכזר באחד מגלגוליו, לאנשים אחרים, ובגלגול הנוכחי ניתן לו לטעום ולהתנסות בסבל אותו גרם לאחרים. המחלה ש"נחתה" עליו מאפשרת לו לתקן ולהבין את טעויותיו וחטאיו).
2. מחלה שמקורה נפשי, מנטאלי: כאן השיבוש, המחלה או הכאב, נובעים מהתייחסות שגויה, עודף מעורבות, או מה שאנו נוהגים לכנות "לקיחה ללב" או רגישות יתר, אשר בהכרח מלבה בנו רגשות של קנאה, כעס, תסכול וכו', ביטויים רגשיים אשר במידה ויימשכו לאורך זמן, יזלגו וישפיעו על הגוף הפיזי וייצרו שיבושים פיזיולוגיים ואף פתולוגיה, כגון אולקוס, עצירות, אירועים לבביים ומוחיים, מחלות אוטו אימוניות, התפתחות גידולים וכו' (הרפואה הסינית וההומיאופתיה מרבות לעסוק בהקשרים אלו).
3. מחלה אשר מקורה בגורמים פיזיולוגיים וסביבתיים גרידא. אלו הן מחלות וכאבים המתפתחים עקב חולשה של המערכת החיסונית, בעקבות תזונה לקויה או בלתי מתאימה, זיהומים, חוסר היגיינה, חשיפה לרעלים, וירוסים, חיידקים, עבודה מאומצת מידי וכו'. כלומר אנו בהתנהגותנו הלא חכמה, או עקב בורות ואי מודעות, גורמים להחלשתו והגברת פגיעותו של גופנו הפיזי. כלומר, שימוש לא נכון בכלי הפיזי שלנו-גופינו.

אם נבחן את שלושת הפאזות הללו, נמצא ששיבוש, מחלה או כאב, יכולים להתחיל בכל אחד מהמישורים, אך בסופו של דבר האיתות המתקבל מכל אחת מהרמות, יבוא לידי ביטוי בגופינו הפיזי, ובמידה ולא נקשיב לאותות ולא נדע לתקנם, הרי בסופו של דבר הכאב ששימש כאינדיקציה, ייהפך לשיבוש פיזיולוגי, וזה, במידה וימשך לאורך זמן, ייהפך למחלה שתפגע בגופינו הפיזי (פתולוגיה). כלומר, גופינו הפיזי, על רקמותיו, אבריו ומערכותיו, הוא "התחנה הסופית" לביטויים של שיבושים למיניהם בשלושת הרמות: הרוחנית, הנפשית והגופנית.

כאן-בגופינו הפיזי-הביטויים הם רבים ומגוונים לאין ספור, ותלויים בקונסטיטוציה שלנו, כלומר במבנה הגנטי והאישיותי שלנו. בד"כ המחלה תתפתח במערכת או באיבר שהינם יותר חלשים אצלנו, אם מסיבות תורשתיות או התנהגותיות.

כלומר לכאב יש תפקיד: הוא בא להודיע לנו על שיבוש כלשהו או על "זיוף", במישור הרוחני, הנפשי או הפיזי. עלינו לעשות מאמץ להבין את האיתות ולתקן את הדרוש תיקון על כל אחד מהמישורים הנ"ל. המודעים והרגישים בינינו אכן מתייחסים לכאב לעיתים קרובות, כסמן או כאות הנשלח אלינו מאחת הרמות של ישותנו (הפיזית, הנפשית או הרוחנית), הבא כאמור להזהיר אותנו, לסמן לנו גבול או להסב את תשומת ליבינו לדפוס התנהגותי מוטעה או התייחסות שגויה, אשר אינה תואמת את פנימיותינו, עולמנו הרגשי, או גופינו הפיזי, ואשר עומדת בסתירה לאישיותנו, לאידיאלים שלנו, להתנהגותנו הגופנית או לדברים אותם עלינו לממש בחיינו. בסופו של דבר הרי אם נהיה קשובים, תחושותינו הפיזיות ובכללן הכאב, יכולים לשמש לנו כסמן דרך.

המסקנה המתבקשת מכל האמור הוא שעלינו לשאוף להכיר את עצמנו על שלושת המישורים, הרוחני, הנפשי והפיזי, ולנסות ככל הניתן לקיים הרמוניה ביניהם. מאחר וכל שיבוש חריף וקיצוני באחד משלושת מישורים אלו לאורך זמן, יגרום בסופו של דבר להתפתחות מחלה (פתולוגיה).

כאן אנו חוזרים שוב לפונקציה של הכאב, שבהסתכלות רחבה, יש להתייחס אליו כאל מבשר או שליח מאחת הרמות של ישותנו, הבא לאותת ולהזהיר אותנו ולכן עדיף יהיה לא להסתפק ב"הריגתו" אלא לנסות להבין מה הוא מאותת לנו

הבנה מעמיקה יותר של הבסיס לכאב, תאפשר לנו להתייחס אליו בצורה שקולה ולאו דווקא בחרדה, העלולה לגרור אותנו לפעולות מוטעות ומזיקות. כלומר הכאב הפיזי, במידה ונתייחס אליו נכון, עשוי להעשיר את הכרותינו עם עצמנו, הן במישור הפיזי והן במישור המנטאלי.