מבוא

בעידן המודרני בו אנו חיים (המאה ה 21) נוצרה מציאות העומדת בניגוד למבנה הן הגופני והן הנפשי של חלק גדול מאוכלוסיית העולם. כתוצאה מדיסהרמוניה זו, רובנו נמצאים במצב כמעט תמידי של עקה - סטרס. החיים הופכים אט אט למרוץ מכשולים מטורף ההופך צפוף יותר ויותר.

אין כמעט רגע בו איננו מוטרדים מבעיה כלשהי – חיצונית או פנימית, מצב הדורש מאיתנו דריכות ויכולת תגובה אין סופיים כמעט.

הזמן הפנימי הדרוש לנו כדי להירגע, להתחדש ולמלא את המצברים, הולך ואוזל.
נראה שמעטים מאיתנו יוצאים "נקי" מהסיפור הזה. רובנו המכריע משלם מחיר כבד, הן בבריאותנו הגופנית, והן הנפשית, כתוצאה מההתמודדות האין סופית, עם הלחצים הן החיצוניים והן הפנימיים.

התשובה או הפתרון למצב בלתי נסבל זה, טמונה ביכולתנו לפרוש מדי פעם מהמרוץ המשוגע, לקחת אתנחתא ומרחק מהמרוץ, ולהחזיר לעצמנו את האיזון – הן הגופני והן הנפשי.

רובנו חשים בצורך הזה, והשאלה היא איך עושים זאת?
ברור שהתשובות לכך רבות ומגוונות, ועל כל אחד ואחת מאיתנו למצוא את הדרך המתאימה לו/לה, וזאת עפ"י אופיו, טבעו והעדפותיו.
אך ראשית עלינו להרגיש, להבין ולהגיע למודעות, בצורך שלנו להשיב לעצמנו את האיזון.

ההבנה שיצאנו מהאיזון מופיעה ברגע מסוים של מודעות – שאותו אנו מכנים לעיתים תובנה. לעיתים זהו רגע בלתי צפוי של חסד, המכיל בתוכו פרספקטיבה, כלומר ראיה אובייקטיבית של מצבנו של משקיף מהצד.

הצורך בפרספקטיבה

משמעותה של פרספקטיבה במקרה זה היא מבט מבחוץ – התבוננות המאפשרת לנו להשקיף על מהלך חיינו, פעולותינו, הרגשותינו, ובחינה מחודשת של המסלול שעשינו, ובסופו של דבר, הסקת מסקנות לגבי המשך דרכנו. האם אנו נמצאים במסלול הנכון?
עלינו להיזכר מה הייתה מטרתנו, כשבחרנו בדרך או במסלול המוביל אותנו אל מטרתינו, האם ההתנהלות שלנו בתוך המסלול נכונה?
החזרה אל רגע הפרספקטיבה, היא שתאפשר לנו להתבונן, ולעשות מאוחר יותר את התיקון הדרוש.
רגע זה של תובנה, הוא שמאפשר לנו לעלות על התיקון הדרוש.

מודעות

המודעות (Awareness) היא אחד המרכיבים או התכונות ההופכים את האדם ליצור מיוחד במינו.
מודעות - המכילה בהכרח את הפרספקטיבה - הנה מצב (נפשי), בו רגשותינו ומחשבותינו מאוזנים, "נמצאים במקומם", ואינם מאפילים על יכולתנו להתבונן, ולבחון את הדברים בראיה אובייקטיבית.
המודעות היא המצב המאפשר לנו לעשות בחירה – תכונה המיוחדת לבני האדם.
הכוונה כאן במושג "לעשות בחירה" או "לבחור", הינה בחירה, שהינה באמת משוחררת מלחצים רגשיים או סביבתיים, ומחוברת או נובעת מהחלק הפנימי העמוק והשקט בתוכנו.

אנו בוחרים כמעט יום יום ורגע רגע. בחירות גדולות ובחירות קטנות ויומיומיות. היכולת לבחור מידי רגע היא זכותו המיוחדת של האדם, ועלינו לשאוף להגיע למצב בו נחזיר לעצמנו את היכולת הזאת.
כלומר, לבחור בהתאמה לאישיותנו, לערכים שלנו, לאידיאולוגיה ולמטרות שלנו (ומוטב שיהיו חיוביות...).

כאמור, כדי להחזיר לעצמינו את היכולת הזו, הטמונה בנו מעצם בריאתינו, עלינו להשיג תחילה את היכולת להתבונן על דרכינו ממרחק מה, בעיניים של משקיף מהצד, משקיף אובייקטיבי. ועם זאת, אחד שמכיר אותנו היטב (ואחרי הכל מי מכיר אותנו טוב יותר מעצמינו...) ועד כמה שניתן, משקיף חסר פניות.

כאמור, כדי להחזיר לעצמינו את היכולת לבחור, עלינו לשאוף להגיע למימד של פרספקטיבה. הפרספקטיבה היא זו אשר תאפשר לנו את ההתבוננות, אשר תאפשר לנו בחינה מחודשת של המסלול בו אנו נעים, ומאוחר יותר, את הסקת המסקנות אודות התיקונים והבחירות שעלינו לעשות.
הדברים אינם בהכרח פשוטים.

במהלך הדרך אל מימד הפרספקטיבה והמודעות (גם אם אנו רוצים ושואפים לכך בכנות) נגלה שכוחות שונים ומשונים מפריעים לנו בדרכינו, כאילו במטרה להסית אותנו ממטרתנו. כוחות אלו שוכנים הן בתוכנו והן מחוצה לנו. ההפרעות הינן גם חיצוניות וגם פנימיות. הן שוכנות בתוכנו ומשודרות גם מהעולם סביבנו, השואף ככל יכולתו לרתום אותנו למרוץ, שלא בהכרח בחרנו בו. אלא, ברוב המקרים בעיקר במציאות העכשווית, נכפה עלינו ומכיל אינטרסים של אנשים וכוחות אחרים. אך כדברי הנביא: "מה לנו כי נלין, אין חדש תחת השמש, עולם כמנהגו נוהג". כלומר, כל תקופה בהיסטוריה האנושית מזמנת את הלחצים והקשיים המיוחדים לה. ולא נותר לנו אלא, להאמין ביכולתינו הפנימית להתמודד, הן עם המציאות הפנימית והן עם זאת הסובבת אותנו. שהרי בהכרח מתקיים ביניהן דיאלוג.

כאמור הקושי להגיע לרגע "הנקי" של הפרספקטיבה גדול בתקופתנו יותר מאי פעם, מאחר שבנוסף לגורמים הפנימיים המעכבים בעדינו, הכוחות החיצוניים הרוחשים סביבנו, פועלים בצורה אינטנסיבית כאילו (ואולי לא כאילו?) למנוע מאיתנו להגיע למצב המיוחל, לרגע של שקט המאפשר פרספקטיבה או מודעות.
זו לדעתי, צריכה להיות השאיפה, במידה ואנו מבקשים לשמור על איזון פנימי, נפשי וגופני, ולהשתחרר מחסימות ה"תוקעות" אותנו הן במישור הפיזי והן במישור המנטלי רגשי.
הדרכים להשיג זאת הינן רבות ומגוונות, ועל כל אחד מאיתנו למצוא את הדרך התואמת את אישיותו, טבעו, ואופי בעיותיו.

הצורך במדריך – מטפל

הצורך שלנו להיעזר באדם נוסף, מישהו הנמצא מחוצה לנו, אשר יוכל לספק לנו את הפרספקטיבה הראשונית בטרם נגלה את המימד הזה בתוכנו, הוא בד"כ הצורך של רובנו.
נראה שגם המורים והמדריכים הגדולים בתולדות האנושות, זכו לתקופה של חניכה אצל מורים ומדריכים, אשר אפשרו להם את מימד ההתנסות והחקירה, ואשר אפשר להם בסופו של דבר, להגיע לראייה האישית שלהם, ואת יכולת ההתבוננות האישית והבלתי תלויה.
המדריך, המורה, המטפל, אמורים לספק לנו מדרגה ראשונית שתאפשר לנו יציאה מבליל הרגשות והמחשבות, המתרוצצות בליבנו ובמוחנו, ואשר תאפשר לנו את ההתבוננות הנקייה, שבעקבותיה אמורה להתפתח גם המודעות.
לדעתי, זו אמורה גם להיות מטרתו של הטיפול ההוליסטי.

הטיפול, תהיה הטכניקה הטיפולית אשר תהיה, אמור בסופו של התהליך, לפתוח איזה שהוא צוהר של מודעות אצל המטופל, אשר יאפשר לו להגיע לתובנה אודות מצבו, התנהלותו וטעויותיו, הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי (רגשי קוגניטיבי) ובמקרים נדירים יותר גם במישור הרוחני.
כלומר, מטרתו של הטיפול ההוליסטי, בנבדל מהטיפול הפרטני, אמור להיות עמוק ומקיף יותר, כלומר לתת תשובה לשאלה עד כמה אנו אחראים למצבנו ומה בהתנהלותנו דורש תיקון? (הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי).
השאלה השנייה הנובעת מכך היא – כיצד נבצע את התיקון, או – מה היא הדרך הנכונה עבורנו לבצע את התיקון?
על סמך ניסיוני, נגלה שבמקרים רבים הטעות הנפוצה הינה, התייחסות מוטעית לדברים. כלומר, מתן חשיבות יתר לדברים תפלים או משניים, ובלבול בין עיקר לתפל. וגורם נוסף, היא העצלות העמוקה הטבועה בנו, המונעת מאיתנו להתמודד עם חולשותינו ולנסות לשנות את הרגלינו.
כמובן שהסיבות לשתי הבעיות שציינתי, יכולות להיות עמוקות, וטבועות במבנה הבסיסי של אישיותנו ואינן בהכרח קלות לתיקון.

התהליך הקדם טיפולי

אם נסכם את הדברים עד כה, הרי הדינאמיקה הנפוצה, המובילה אותנו לחיפוש עזרה טיפולית היא כדלהלן:

1. דבר מה מציק לנו ואינו נותן לנו מנוח (המצוקה יכולה להיות פיזית, נפשית או רגשית).
2. המצוקה שאינה מרפה, דוחפת אותנו לחיפוש עזרה.
3. לעיתים קרובות אנחנו מחפשים פתרון קל מסוג הפתרונות שעוזרים לנו בד"כ – כגון גלולת הרגעה, אלכוהול, טיול, קניות מפנקות הבאות לפצות על "סבלנו". לעיתים אף סמים קלים, או פחות קלים, ועוד טריקים שונים ומשונים הבאים לשנות ולשפר את הרגשתנו.
   אך כש"הפטנטים" האלה אינם באמת עונים על הבעיה והמצוקה נמשכת, אנחנו פונים בסופו של דבר לבקש עזרה (גם כאן נכנס לתמונה אלמנט הבחירה: האם אנו בוחרים להתייחס למצוקה ברצינות – להבין אותה – לנסות לפתור או לתקן אותה, או בוחרים לדחוק אותה הצידה, פנימה וכו', ולהתעלם?).
4. לעיתים אנו מודים במצוקה, ומצליחים לפתור אותה או לחיות עמה בשלום, אך לעיתים אנו מרגישים שיכולתנו אינה מספקת ואנו זקוקים לעזרה חיצונית של מטפל, רופא, גורו וכו'.
5. במידה ונבחר להיעזר במישהו, הרי זהו הרגע בו יתחיל התהליך הטיפולי. התובנה שאנו זקוקים לעזרה ותהליך החיפוש לקבלתה, הם אלה היוצרים בתוכנו את המקום לקבלה. ניתן לדמות זאת לבקע הנוצר בקיר, או חומה, המכסה עלינו - בקע המאפשר חדירה של אור למקום אפל. בחסידות הקדומה נאמר שרק לב שבור הינו לב שלם... ונדמה לי שזאת הכוונה.
   בקשת העזרה הינה אקט חשוב, הבא להזכיר לנו שאיננו כל יכולים – שבמידה זו או אחרת אנחנו תלויים זה בזה – ובעיקר מזעזעת את מידת הגאווה והיוהרה. מידות המזינות את האגו השקרי, ומונעות מאיתנו להתקרב לאמת. שאלו את הרבי מקוצק: היכן נמצא אלוהים?
   והוא ענה: אלוהים נמצא במקום בו נותנים לו להיכנס.... כמובן שקיימת האפשרות לעבור את התהליך הנ"ל ללא עזרה חיצונית, אלא בהנחיה פנימית בלבד, אך האמת היא, שרובנו זקוקים למשוב (Feedback), לאוזן ולראי.
6. התהליך הנ"ל גורם לנו לשאול שאלות, ולהרגיש אט אט את הכוחות הפועלים עלינו וחיים בתוכנו, ואת המרכיבים המעצבים את טבענו הפנימי. הדבר מוביל לשאלה הבלתי נמנעת – האם אנו יכולים לשנות ולשפר דבר מה בהתנהלותנו ובהתייחסותנו, כדי לשפר את מצבינו?

אם נחזור רגע לתחילת התהליך הרי נראה שהמצוקה או הכאב (הפיזי או הנפשי) – הם אלה שעמדו בתחילת התהליך והיוו את הטריגר (הזרז) למסע הגדול או הקטן שיצאנו אליו במטרה לשפר את מצבינו.

מטרת הטיפול הספציפי

המטרה הקונקרטית של הטיפול הספציפי, היא לאפשר לנו להתגבר על חסימה (גופנית או נפשית/רגשית) שאינה מאפשרת לנו להמשיך בכוחות עצמינו, ותפקידו של העוזר – המטפל – היא להושיט לנו יד ולעזור לנו להתמודד ולעבור את החסימה, ולהביא אותנו עד כמה שניתן למצב בו אנו עומדים על רגלינו שלנו, בצורה שלמה, עצמאית והרמונית יותר.

התהליך הטיפולי

השלבים המרכיבים את התהליך הינם:

1. זיהוי והגדרת המצוקה או הכאב וכן ניסיון להבין (אם ניתן) את מקורו.
2. ניסיון להבין את ה"מסר" הטמון במצוקה או בכאב (במידה וקיים כזה).
3. ניסיון להבין האם המצוקה או הכאב הינם דברים שנגזרו עלינו, או שהינם פרי מעשינו, התנהלותנו והתייחסותנו.
4. במידה ונגיע למסקנה שהמצוקה או הכאב הינם פרי התנהלותנו וההתייחסות שלנו, הרי במקרה כזה קיים סיכוי טוב שיהיה בכוחנו לשנות ולשפר את מצבנו (ברוב המקרים נגלה שהמפתח לשינוי טמון בשינוי ההתייחסות שלנו, כלומר ההתייחסות השגויה, הולידה התנהלות שגויה, שהובילה אותנו ל Dead end (חסימה), אשר הולידה מצידה את המצוקה או את הכאב הפיזי.
   כמובן שהשורשים להתייחסות ולהתנהלות השגויה נעוצים בגורמים רבים, הבונים את תמונת העולם שלנו, כגון : תורשה, חינוך, סביבה סוציו אקונומית וכו').
   
   מכאן יוצא שתפקידו של המדריך – המטפל (אשר אינו מעורב רגשית בסיטואציה הפנימית שלנו) היא לעזור לנו לזהות היכן התחולל השיבוש, או את מקור הבעיה, ולעזור לנו בהחזרת האיזון והסרת הכאב והחסימה עד כמה שניתן, וכן למקם מחדש את העיקר והטפל במצבינו. כך שהמטופל יחזור לעמדה אופטימלית ומאוזנת בה הוא יכול שוב (עד כמה שהנסיבות מאפשרות), לבחור כיצד להתייחס ולהתנהל אל מול הבעיה שזוהתה כמקור החסימה, וכן לאפשר לכוחות הריפוי הטבעי של הגוף לחזור לתפקודם התקין.
   * כמובן שהטכניקות הטיפוליות הנן רבות ומגוונות, אך לדעתי, מטרת רובן היא להוביל אותנו בצורה מודעת או בלתי מודעת למטרות שצוינו למעלה.

תפקידי המטפל

1. להיות אוזן קשבת.
2. להיות ראי.
3. לספק את המימד האובייקטיבי.
4. להוליך אל הגדרת השאלה האמיתית המציקה למטופל.
5. לעזור בבחירת התשובה, במידה והוא מתבקש לכך.
6. לעזור למטופל לנסח את בחירתו ואת המתחייב ממנה. כלומר, לעזור למטופל להבין שעליו לקחת אחריות על בחירתו במידה ומטרתו הינה באמת לחולל את המפנה הרצוי.
7. למצוא וליישם את הטכניקה הטיפולית הרלוונטית, אשר תעזור למטופל להתגבר על החסימה – ולחזור למצב מאוזן (פיזית או נפשית).
8. הטכניקות הטיפוליות העוסקות בגוף נפש הינן רבות ומגוונות ועל המטפל לעזור למטופל למצוא את הטכניקה הנראית כמתאימה, ואפקטיבית בהתייחס למקרה (טכניקות נפוצות הן: רפואה סינית, הומיאופתיה, אוסטיאופתיה, יוגה, טיפול במגע לסוגיו השונים, טיפול בתנועה וכו').

הטכניקות הטיפוליות המגוונות שהתפתחו עם השנים, מצביעות על כך שהמחסומים והמצוקות (שעם הזמן עלולים אף להפוך למחלות) נמצאים בפאזות או במישורים שונים של הקיום האנושי. הם יכולים לבוא לידי ביטוי במישור הפיזי הפשוט, במישור הרגשי, במישור החושי, במישור היצרי, במישור התפיסתי קוגניטיבי, אינטלקטואלי וכו'...
מסתבר שלכל אחד מאתנו שפה מיוחדת לו, ואופי השפה הינו פועל יוצא של המבנה הכללי של אישיותנו. לכן, לדעתי, התפתחו טכניקות טיפוליות שונות, שהן בעצם שפות שונות, אשר בעזרתן מתקיים הדיאלוג בין המטופל לבין עצמו, ובין המטופל למטפל.
למצוא את הטכניקה האופטימאלית, משמעו למצוא את השפה הרלבנטית והאפקטיבית ביותר, התואמת את המקרה ואת המטופל. שפה שבעזרתה יוכל להתקיים התהליך הטיפולי בצורה אופטימאלית.
במציאות אנו רואים שאנשים בוחרים לעיתים מזומנות, טכניקות טיפוליות התואמות את אופיים וטבעם, ואנשים שונים בוחרים בטכניקות טיפוליות שונות (אקטיביות או פסיביות) בצורה אינטואיטיבית ו"מתחברים" אל השפה המטפלת, או המדברת בפאזה או במישור בו טמונה החסימה או הבעיה.